כמה מחשבות על הפריפריה והצימאון ליצירה ולאמנות

חלוצים לארץ ישראל מסוף המאה ה-י"ט עלו מכל קצוות העולם לפלשתינה כדי ליצור מציאות חדשה ו"להפריח את השממה" בידיהם. הרצון והתשוקה לעשות וליצור יש מאין לא תם. גם במאה ה-21 חזון הפרחת השממה עדיין חי ובועט, ובדיוק כפי שהנגב משווע לחלוצי הייטק, סטארטפיסטים ויזמים הרוצים להביא לחיזוק הכלכלה וחיי חברה תוססת, כך צמאה הפריפריה בארץ לצמיחה אומנותית איכותית וליצירה אותנטית שיצמחו במקום.

החלוציות מקבלת צורות חדשות בפריפריה ונוגעת בסיפור האישי שלי. מה שהתחיל בתור חלום של אב ובנו, הפך ברבות השנים לקרש הקפיצה האומנותי של נוער בפריפריה. אחד מבניי, מוזיקאי מוכשר, למד ב'תלמה ילין' בגבעתיים, דבר מבורך לעצמו. אך המרחק מביתנו בנגב כפו על בני הצעיר הקרבות אישיות גדולות: ניתוק מהבית, נסיעות ארוכות מהדרום למרכז ומגורים אצל קרובי משפחה. למה? בשנים ההם, הרי לא מזמן, עוד לא התקיימה האפשרות לממש את חלומות אומנותיים של בני נוער בפריפריה. וכך הבשיל בליבנו כבר אז החזון להקמת בית ליוצרים צעירים, ממש כאן במערב הנגב, קרוב לבית הקיבוצי שלנו.

חזון 'ביכורים' צץ מתוך תחושת ההכרח האישי ומתוך הכרה זאת – עלינו למצוא את הדרך בכוחות עצמנו לצמצם פערי הזדמנויות לבני נוער מוכשרים מהפריפריה לאומת בני נוער מהמרכז. הפתרון שזיהינו: הקמת מרכז לטיפוח האומנויות בעבור הפריפריה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית בארץ. המסע להגשמת החזון לא היה סוגה בשושנים. יצאנו לדרך בשנת 2011 כיוזמה משפחתית, ללא תמיכה מוסדית כלשהי. בדרך גיבשנו  שותפויות עם גופים ואנשים פרטיים, שהזדהו עם הצורך ליצור בפריפריה מרחב ליצירתיות ומצוינות של בני נוער ללא קשר ליכולת המימון בבתי האב של בני הנוער.

כתושבי עוטף עזה אנו מתמודדים עם אתגרים ביטחוניים ונפשיים יומיומיים. האמנו שדווקא אותה מציאות מורכבת ומטלטלת מהווה כר פורה ליצירה אותנטית ולאמנות איכותית. החיבור לתרבות ולהוויה המקומית כחומר גלם ליצירה מקורית מתעצם עוד יותר בפריפריה בכלל ובכפר ביכורים בפרט. במציאות, מאז פתיחת הכפר בספטמבר 2014 החיבור הזה בכפר מאפשר הצגת פסיפס אמנותי רבגוני, פרי יצירתם של בני נוער מכל רחבי הארץ, בעלי השקפות ונקודות מבט שונות, כ"כור היתוך" לחברה הישראלית, על כל מורכבותה ורבדיה.

בכפר ביכורים אנו מבקשים להציב מודל אמנותית מקומית, ארץ-ישראלית, הדנה במגוון סוגיות חברתיות של מרכז ופריפריה, רב־תרבותיות, פערים סוציו־אקונומיים, וכמובן גם יצירה בעלת אמירה על המצב הפוליטי באזורנו. אמירה שמתחברת לדאבוננו גם להיעדר תחושת ביטחון וחוסר וודאות בבית הראשון של כפר ביכורים, במועצה אזורית אשכול. המפגש היום-יומי עם המתחים הביטחוניים בעוטף עזה מצאו את ביטוים באמנות, ופותחים צהר לעולמם הפנימי של החניכים בכפר. 

האם המרחק הגיאוגרפי (במועצה אזורית אשכול בעבר ובעין גדי החל מספטמבר 2021) ממעוז האמנות באזור ת"א מהווה חיסרון? מבחינתנו ההפך הוא הנכון. לעיתים השהות והמגורים המשותפים בכפר דווקא מעצימים את האינטנסיביות בעשייה האמנותית. בניגוד למוסדות האמנות במרכז, בהם התלמידים באים ללמוד וחוזרים לבתיהם בסוף יום הלימודים, תנאי הפנימייה מאפשרים השקעה אינטנסיבית של בני הנוער באמנות לכל אורך היממה, בריכוז ובעוצמות גבוהים במיוחד והכשרה ע"י צוות מקצועי יוצא דופן באיכותו. למעשה, אין בישראל מוסד אמנות אחר בו בני הנוער חיים וגרים יחדיו כדי לאכול, לשתות ולנשום אמנות בצורה כה טוטאלית, 24/7. מרחב בו חבריך הטובים ביותר, איתם אתה חולק את הדרך, ואוהבם כמו משפחה, הם במקביל גם שותפיך לעשייה האמנותית.

כפר ביכורים מוכיח שהמצוינות והתשוקה הבוערת לאמנות יכולים לצמוח גם כאן בפריפריה. לשמחתי, הם אינם רק "יכולים" אלא גם מתגשמים. מה שהיה פעם רק חזון קרם עור וגידים. מאז פתיחת הכפר בשנת 2014 במועצה אזורית אשכול ראינו שהמודל הייחודי של "קיבוץ גלויות" מכל קצוות הארץ של בני נוער מוכשרים בעלי תשוקה לאמנות וצמאים להזדמנות, אך לא בהכרח בעלי הכשרה  אומנותית קודמת, יכול להביא להישגים מדהימים מתוך פיתוח אמנותי מואץ ומקצועי. בכפר ביכורים אנחנו יצרנו, ויוצרים כל יום מחדש, מודל אחר של חינוך בעל חזון ותקווה, חברתיות ויצירתיות, המתרחש דווקא בפריפריה, על חופי ים המלח עם המעבר של הפכר לעין גדי מראשית שנת הלימודים תשפ"ב. זהו הביטוי העכשווי שלנו לחזון הפרחת השממה של חלוצי הארץ. 

*יונתן דקל-חן הוא אחד מארבעת מייסדי כפר ביכורים למצוינות באומנויות.